מדוע חגורות שחורות מכות?

"איך זה שחגורות שחורות חוטפות מכות?" זו הייתה השאלה שהציב לי בחור צעיר בגיל קולג' שהזכיר שאולי הוא מעוניין ללמוד אומנויות לחימה. אני מבין את השאלה שלו כי היית חושב שמי שעושה אומנויות לחימה יזכה בקלות בעימות פיזי. עם זאת, זה לא תמיד המצב. אמנם כתבתי בהרחבה על הסיבה לכך, אבל כאן אתן תשובה קצרה.

התשובה הראשונה היא שלימוד אומנויות לחימה ברוב חלקי העולם הוא תחביב. אולי אתה הולך לשיעור הקראטה המקומי שלך פעם או פעמיים בשבוע לכמה שעות, אולי אתה מתאמן לבד, ואולי אתה לוקח את זה ברצינות. זה מוביל לכך שאנשים חושבים שיש להם יכולות מושחזות בגלל שהם "לומדים" קראטה אבל אפשר להשוות את זה למישהו שחושב שהוא מומחה לתנ"ך רק בגלל שהם הולכים לכנסייה ביום ראשון. אתה מוציא מזה את מה שאתה מכניס לתוכו.

שנית, בעוד שיש כמה מדריכים מצוינים בחוץ, הרבה מהם מבאסים ו/או לא ממש מוסמכים ללמד. מדריכים רבים מלמדים אומנויות לחימה כספורט כי זה יכול להיות רווחי יותר ומושך יותר, אבל הם אף פעם לא מגלים לתלמידיהם שהם לומדים ספורט במקום שיטה של ​​הגנה עצמית.

שלישית, הוא ההבדל בין "דו" ל"ג'וטסו". אומנויות הלחימה פותחו לראשונה בתקופות הפיאודליות והן היו אך ורק שיטות לחימה, או "Jutsu's" שפירושן מדע או שיטה. הרבה ניסויים נעשו גם על אסירים וגם על חיילי אויב שבויים כדי לזהות איך הגוף עובד ואיך אתה יכול גם לפגוע בה וגם לרפא אותה. בתקופות אלימות יותר אומנויות הלחימה הפכו תוקפניות ואכזריות יותר, ובזמנים שלווים יותר נלקח חלק מהאכזריות ולעתים נוספו אלמנטים פילוסופיים. לפיכך אומנויות הלחימה התקיימו במחזוריות קבועה, והופכת אכזרית ויעילה יותר בזמנים אלימים יותר ופחות אלימה ויותר ראוותנית בזמנים שלווים יותר.

חינוך באומנויות לחימה לא היה זול ולכן לעתים קרובות רק המעמד הגבוה יכול היה להרשות לעצמו הדרכה של מומחים. לפיכך רוב אמני הלחימה המומחים היו גם משכילים היטב באופן כללי, ולעתים היו בעלי מקצועות רפואיים שונים או מקצועיים אחרים כעבודות יום. ככל שהם היו משכילים יותר, כך הם נחשפו להוראה פילוסופית יותר והוסיפו אותם יותר לאמנויות הלחימה כדי למתן את האלימות שלה. לפיכך, בתקופות מסוימות, בחוגים מסוימים, לא היה מספיק להיות מיומן באומנויות לחימה אלא ציפו ממך גם להיות "לוחם מלומד" ולא היה נדיר שאמני לחימה מומחים יהיו גם משוררים, ציירים, או ציירים מוכשרים. בעלי מלאכה.

במאה ה-18 יפן סיימה את העידן הפיאודלי שלה ונכנסה לעידן המודרני על ידי אימוץ התרבות המערבית. כשזה קרה, טכניקות הלחימה האכזריות באכזריות של אומנויות הלחימה נתפסו בעיני חלק כלא נחוצות יותר ואפילו ברבריות. חלק מהיפנים חששו שאמנויות הלחימה עלולות להיעלם עקב שינוי הגישה של התרבויות.

ואז בשנת 1860 נולד ילד עשיר שלאחר מכן יש לו בעיה להציק לו. הוא לומד ג'וג'וטסו שהיא אומנות לחימה יפנית המורכבת מנעילות מפרקים שונות, זריקות וטכניקות שבירת צוואר. כשהוא חושב שהאמנות אלימה מדי עבור יפן החדשה, אבל גם כשהוא רואה את היתרונות הפיזיים, הנפשיים והתרבותיים שהאימונים מספקים, הוא מחליט לעבד את האמנות מחדש וממציא את הג'ודו. שתי האמנויות מדגישות את אותם עקרונות מפתח ("Ju" כלומר עדינות, או ללכת בכוח במקום נגדו) אולם ג'וג'וטסו היה התרגול של "Ju" כטכניקת לחימה ואילו ג'ודו הוא תרגול "Ju" למטרות אישיות התפתחות.

"עשה" (מבוטא "בצק") פירושו "הדרך". ג'וג'וטסו היא "טכניקת הלחימה של שימוש בכוח פיזי מינימלי כדי להרוג או לבטל את היכולת" וג'ודו היא "הדרך להשתמש בכוח פיזי מינימלי כדי להביס יריב במהלך אירוע ספורטיבי ולהשתמש בזה ככלי לבניית אופי וחוזק נפשי ופיזי. " ג'ודו הוא גרסה ספורטיבית של ג'וג'וטסו והיותם ספורט לא אלים, אנשים אימצו אותה.

הממשלה אימצה את זה גם בגלל שהם בונים את הצבא שלהם וראו בתרגול הג'ודו דרך להכין אנשים לשירות צבאי. אגב, ה"אופי" שג'ודו נועד לפתח הוא לא האופי היהודי-נוצרי שלנו שאנחנו חושבים עליו, אלא האופי היפני המסורתי של להיות אזרח יפני טוב ולעשות מה שאומרים לך בלי לשאול שאלות.

הפיכת אומנויות לחימה ל"עשה" הפכה לפופולרית. מג'וג'וטסו יצא הג'ודו, מאייקיג'וטסו (שלוח של ג'וג'וטסו) בא אייקידו, מקנג'וטסו (לחימה בחרב) יצא קנדו ("דרך החרב"), ומאמנויות הנשק של בוג'וטסו (נלחמים עם מטה בו), סאי'וטסו (נלחם עם סאי), ורבים אחרים הגיעו קובודו ("דרך הנשק המסורתי").

אותו דבר קרה עם קראטה. הקראטה פותח באי אוקינאווה (כיום חלק מיפן) ומתוארך לפחות לשנת 1372 לספירה כאשר נוצרו קשרי סחר רשמיים בין אוקינאווה לסין. חיילים מיפן פלשו לאוקינאווה ב-1608 והיא נשארה כבושה על ידי חיילים יפנים עד 1879 כשהיא הפכה לחלק רשמי מיפן.

משנת 1608 עד 1901 זה היה בלתי חוקי לעסוק באמנויות לחימה ילידים, ולכן הקראטה תורגל בסתר ונשאר מאוד "ג'וטסו". מטרת הקראטה, שתושבי אוקינאווים מבוססים במידה רבה על אומנויות הלחימה של סין, הייתה לאפשר לאדם לגרום לאדם אחר להיות מחוסר הכרה או מת במהירות האפשרית, בכל דרך אפשרית, אם כי הוא כן העדיף פגיעה על פני זריקות ונעילות מפרקים. ג'וג'וטסו. לאחר שנעשה חוקי בשנת 1901, אנשים רבים פתחו בתי ספר כדי ללמד את זה בפומבי וזה אפילו התחיל להיות נלמד במערכת בתי הספר הציבוריים (ששוב, ממשלת יפן ראתה דרך מצוינת להכין אנשים לשירות צבאי). מאסטר הקראטה הגדול של אוקינאווה איטוסו, שלימד גם בבית הספר הפרטי שלו וגם במערכת החינוך הציבורית, כמובן לא רצה ללמד את יישומי הלחימה לילדי בית הספר אז הוא השקה את זה מאוד והפך את זה ל"עשה ובכך הקים את "קראטה-דו".

מטרת הקראטה-דו לא הייתה ללמד את התלמיד כיצד לנכות, להרוג, או אפילו להילחם באמת, אלא להשתמש בתרגול הקראטה ככלי להפיכת התלמיד לחזק פיזית, לאימון "רוח הלוחם" שלו. ללמד אותם את הערכים והאופי הרצויים.

במהלך אותן תקופות זמן אחד מתלמידיו של איטוסו, גיצ'ן פונאקושי, היה ביפן ועשה את אותו הדבר. הוא יוחס על הצגת אמנות הקראטה האוקינאווית ליפן היבשתית והוא הרגיש כמו שהמורה שלו עשה את הקראטה ל"עשה" ואף השתמש במונח קראטה-דו.

מאסטר קראטה אחר מאוקינאווה בשם Choki Motobu הגיע ליפן בערך באותו זמן והוא היה הקוטב ההפוך. מוטובו האמין שקראטה נועד להגנה עצמית אז הוא לימד קראטה-ג'וטסו. שני המאסטרים Funakoshi ומוטובו אומנו על ידי חלק מאותם אנשים, אך הראשונים לימדו קראטה בעיקר כפעילות ואילו השניים לימדו קראטה בעיקר כצורה יעילה של הגנה עצמית. יתברר שפונאקושי יהפוך לפופולרי הרבה יותר אפילו כשהוא נקרא "אבי הקראטה".

את רוב מה שאנחנו יודעים על קראטה היום אפשר לייחס ל-Funakoshi. המערכת שלו, "שוטוקאן קראטה", כמו גם מערכות שנוצרו על ידי תלמידיו, הן בין המערכות הפופולריות ביותר שמתורגלות כיום. אומנות הלחימה הפופולרית ביותר בעולם כיום היא אומנות הטאקוונדו הקוריאנית. רבים מופתעים לגלות שמייסדי חמשת בתי הספר העיקריים של טאקוונדו למדו את השוטוקאן קראטה של ​​פונאקושי ביפן; לכן אמנות הטאקוונדו ("דרך היד והרגל") היא יותר ופחות הגרסה הקוריאנית לקראטה שוטוקאן של פונאקושי.

מה שכל זה אומר הוא שלרוב אומנויות הלחימה, במיוחד בארה"ב, ניתן לייחס ל-Itosu ו/או ל-Funakoshi והן למעשה קראטה-דו שנועד "לבנות אופי" לא ללמד אותך הגנה עצמית יעילה. בעוד סגנונות רבים של קראטה-ג'וטסו קיימים בארה"ב, הם יוצאי דופן.

זה יכול להיות מאוד מבלבל מכיוון שרובם לובשים את אותם מדים, מחלקים את אותן חגורות, ולמעטים מאוד יש "דו" או "ג'וטסו" בשמם. ראיתי אנשים עושים מערכות "עשה" במשך שנים בלי לשים לב ואתה יכול לראות אותם עומדים שם וחושבים, "בסדר, אני כאן כבר שנתיים ובכל רגע עכשיו הם ילמדו אותי להגן על עצמי".

אם אתה רוצה ללמוד להגן על עצמך התרחק מאמנויות המסתיימות ב"עשה", הבהיר למדריך שאתה רוצה ללמוד אומנות שנועדה ללמד אותך להגן על עצמך (אתה יכול אפילו לשאול אותם אם האמנות שלהם היא יותר "Jutsu" או "Do").

אז אם לבן דוד של הדוד של אחיך יש חגורה שחורה והוא חוטף מכות, הוא גם לא לקח את האימונים שלו ברצינות, יש לו מדריך גרוע, מתאמן בקראטה-דו ולא בקראטה-ג'וטסו אז החגורה השחורה שלו לא באמנות. כדי להגן עליו, או שהוא פשוט קיבל מכות לגיטימיות ממישהו/ים טובים ממנו.

About admin

Check Also

היתרונות של אימון אומנויות לחימה

כפי שכל אמן לחימה יגיד לך, ישנם יתרונות רבים באימון אומנויות לחימה. כמובן, היתרון הברור …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Recent Comments

אין תגובות להציג.